מאיר שטרית בלוג-כוחו של עידן המידע

אני מחוקק ישר. אני עושה את השטיקים הרגילים, מלקק לאנשים הנכונים, בוחש כאן בוחש שם, ומצליח לחוקק חוקים. זה התפקיד שלי, בשביל זה נבחרתי. אז הקזתי דם להעביר את חוק המאגר הביומטרי, אז נאלצתי לסבול יריקות וחוסר כבוד מצד כל מיני כלומניקים חסרי שם, אז עשו עלי סרטים. אבל אני לא נשברתי. כי אני הוא מאיר שטרית, ואני האח הגדול, ואני גם המאגר הביומטרי, ובעצם חקיקתו אני מעניק לעצמי חיים. אבל איזה חיים. אפילו לפליטים הכושנים המגיעים לארץ יש חיים טובים יותר. אחרי כל המאבק הזה, המימוש מתמוסס כמו עצמות של זקן חולה רככת שלא יכול לרכוש לעצמו תרופות. אז חוקקו חוק, זה אומר שמישהו מתכוון לישם אותו? לא במדינת ישראל. במדינת ישראל קיים שלטון של פקידונוים, הרואים במחוקקים מעין המלצות, הפוגות קומיות חסרות חשיבות. וכדי להוסיף בוץ על קקה, הבריטים המטופשים הללו מחליטים לבטל את חוק המאגר הביומטרי שלהם. אני עומד לבכות.

אפשר לחשוב שאני הוא האח הגדול שאתם רודפים אותי. די! כבר! נמאס. איזה ליצן חסר חיים התחזה לי באיזה אתר פייספוק או משהו כזה. עכשיו, העיתון הפלצני הזה, הארץ, מפרסם כתבה שמפרסמת עוד יותר את הליצן מהפוק. אני נגנב. ועוד שמו אותי עם הערבי הזה, טיבי. תגידו, הם רוצים לקבור אותי סופית?

כשהייתי פוליטיקאי מתחיל, הכיר לי חבר את הספר החשוב ביותר שקראתי פעם (עד כמה שאני זוכר, גם היחידי) והוא נקרא "עשה ואל תעשה בדמי הציבור". לכאורה, ספר עם שם תמים, אבל אם תחפשו לרכוש אותו, לא תמצאו. זהו הספר הסודי של הפוליטקאים באשר הם, והוא נקרא עם ידי שכבה צרה ואיכותית ביותר של אנשים בעולם (אתם כנראה לא). כשמנהיגים נפגשים בארבע עיניים, הם לעיתים גם מוסיפים הערות לספר. וכך, כל הפוליטיקאים, משמרים את כוחותיהם ואין זה משנה על בסיס של איזו מדינה הם מפתחים את הכוח שלהם. הפרק הראשון, והוא גם זה שהביא לי הרבה מאוד השראה דן בזכרון של הציבור, ולמעשה, באין זכרון שלו.

תראו למשל את נחמן שי (אני העברתי לו את הספר) איך הוא מלהג בכיף על בזבוז כספי ציבור על המאמן הלאומי, אך נחמן שי בעצמו להמשיך לקבל פנסה דשנה מצה"ל, אחרי שתחמן לעצמו אותה. נקרעתי מצחוק, טירון טירון אבל תרגילים של פוליטיקאי דשן. אני חוזה לו גדולות!

ועכשיו, זה. עברו כבר חודשים רבים מאז שעבר החוק הביומטרי, ומשום מה, אנשים ממשיכים לקשר אותי אלי. פתאום, יוצא סרט חדש, שאיך שהוא מקשר את חיסל הערבוש בדובאי אל המאגר הביומטרי, ומציג אותי כזה שיאפשר חשיפה של אנשי מוסד. עכשיו, האינטרנט המקולל הזה, במשך שנים אני תקוע עם סרט תעמולה שמקשר אותי לדבר הזה. אם עוד 10 שנים יתפס איש מוסד, הליצנים הללו יקפצו שוב ויאשימו אותי.

האח, האידד, איזה כיף לי. כמו ילד בחגיגת יום הולדת, כמו בחור בליל כלולתיו. הידד, היאח, איזה כיף. כמו חנביאל מצוות לעניין, כמו סטלין מול סטילינגרד, אני הוא המאיר שטרית. איזה כיף, אני מוריק על כל המתנגדים שלי, הם כולם חבורה של עלובי נפש, רפיסות, שאינם מבינים דבר. כי אני הוא המאיר שטרית, ואני הכי גדול, ואני הכי נפלא, ואני מסתכל עליכם, רכיכות אזרחיות פעוטות וחסרות אונים, ואני מוריק. את כל המצלמות נחבר למוקד אחד, ונצפה כל בכולכם, כל הזמן, בכל מקום. בקניונים, בחנויות, ברחובות. בכל מקום, נשים עליכם מצלמות, ונשמור אותם בטוחים בטוחים, ובעיקר – שקטים שקטים. בלי הפגנות, בלי להפריע לחדוות ההמונים להמשיך לצרוך ולצרוך. כולכם, עיזים פועות וטועות שלא שוות דבר. ועל כן, אני שולט בכם, ואתם סותמים ומשלמים לי את המיסים. כדי שאוכל לעשות איתם מה שאני רוצה. לא מה שאתם רוצים. הידד!!!

ושוב, החולים הללו מהקישקוש הזה על כוחו של עידן המידע, מפליאים באיזו שטות אווילית. אני קישקשתא? מאיר שטרית הוא קישקשתא? הרי קישקשתא היא דמות חביבה, בלתי מזיקה. יצור המייצג את היפה בכל ישראלי, ילד תמים ונצחי. וזה ממש לא קשור אלי. שאני אדם אלים וגס, המתעלם מרחשי לב הציבור וממש לא אכפת לי לרמוס ולהכחיד את כל זכוית האזרח והאדם. אני תוצר של הכיבוש, אני הוא הימין הכוחני בהתגלמותו הוולגרית והגסה. כי אני הוא הממאיר שטרית, ומאיר שטרית הוא המאגר הביומטרי.

אבל אני רגוע. כי כל מי שאוהב את קישקשתא (הייתי אומר, כל מי שאוהב את מאיר שטרית, אבל זה לא הרבה) ישנא את הסרט הזה, שמפוצץ לגורמים את היצור הירוק, הקוצני והמגעיל הזה.

איזה סיפוק, איזה עונג. איזה אושר. יש נצחון מתוק, אבל יש נצחון שהוא כמו צעירה עירומה טבולה בדבש. גם מתוק וגם סקסי. יוו. אלוהים יעזור לי כמה אני מרוצה. בזמן האצבעה, כל השיערות הקטנות בין הרגליים עמדו לי. ובסוף – הרפיה. הרפיה במליאה, פשוט סרט טוב.

לראות את הדב חנין הזה נואם, ואז מר"צ השמאלנים הנעלמים, ואז נציג מפלגת האבודה, והכי כיף – מיקי איתן, מדבר מדבר ובסוף מצביע בעד. כמה שאני חזק, כמה שאני אוהב את אלי ישי. כמה שאנחנו עובדים נהדר יחד.

טוב לנצח, טוב להביט על עשרות אלו שניסו להיאבק בי, מוטלים עכשיו בבוץ ומתבאסים להם. חשבו שהם משחקים להם עם ח"כ צעיר. חשבו שטרית חלש, חשבו שטרית לא יכול להעביר חוק. אז חשבו. חשבו וחטפו.

עוד שנתיים, אני פורש מהפוליטיקה. מוצא לי איזה ג'וב לא רע, אולי אחראי על קשרים בין לאומים באיזה תאגיד מיחשוב גדול. הולך כמו איציק כהן. כמו שאיציק מוכר את מה שהוא עשה במשרד האוצר לכל חור בעולם, גם אני אהיה מומחה למאגרים ביומטרי. בוכטות של כסף אעשה. העיקר, לטובת המדינה. רק לטובת המדינה.

אבל אנחנו יודעים זו לא האמת. כי כולם אוהבים את האח הגדול. חתיכת מטומטם הכותב הזה. איך הוא בכלל יכול לדעת מי עושה מה לפי הכתובת באינטרנט. גם מטומטם וגם שקרן. בטח אין לו גרוש על התחת, אחרת היינו תובעים את התחת השמן שלו.

איזה מזל שיש לי חברים במערכות המיחשוב של הכנסת. שאף אחד לא יגיד שאני לא מבין בטכנולוגיה!
פניתי לאחד מהם, חבר טוב, שנקרא לו א.ה. לצורך העניין. אז א.ה. כתב בשבועות האחרונים פרוקסי שיושב על הג'אווה של הכנסת, ובאמצעות קוד php שמשולב באסמבלר, הוא יודע מה כל חבר כנסת כותב במחשב שלו.

יש לי במכנסיים מקלט שבאמצעות הצפנת plain ascii חזקה (מינוס 5 ביטים) אני מקבל תשדורות הישר אל בין הרגליים. ככה, כשחבר כנסת נכנס לבלוג, אני ישיר מרגיש התרוממות רוח. אם אחד מהמנהיגים שלנו, כמו ציפורה ליבני נכנס לבלוג, אני מקבל עונג אמיתי. אם אתם רוצים לדעת גם כמה אנשים מהכנסת צופים בבלוג שלי, תלחצו על המילים "ציפי ליבני עובדת עם ש"ס".

מי שלוחץ, מביע הסכמה לתוכן הדברים בעצם הלחיצה. אל תשכחו, הגענו לעידן המידע. זה הוא כוחו.

היה כיף. לנצח זה כיף. אחרי כל העליות והמורדות, אחרי כל התפלפלויות התפלות והפיתולים המפותלים, ניצחתי. צריכים לדעת לבחור חברים. ש"ס לא מדברים, הם עושים. ככה, בשקט, אלי ישי מעביר את החוק.הוא לא לגמרי מבין, אבל הוא רגיל. ככה זה אצלם, השחורים. לא מבינים, הרבי אמר, הם עושים. עכשיו זה השטרית אומר, הוא עושה. כמו הגולם מפרג, רק שר.

הגיע היום החננה הזה חנין (מתאים לו השם) וניסה קצת לצייץ כנגד החוק. איזה קטעים היו. דיבר דיבר, ואז את כל ההסתגויות שלו חיסלתי במכה אחת, וכשהוא שאל למה, אמרתי לו "ככה". ישי כמעט נחנק מצחוק. אבל נשאר רציני. הם לומדים משהו בבית המדרש, הא? אחרי זה, אלי ישי ואני ישבנו במשרד, שתינו קצת יין איכותי של גויים, קראנו את הפרוטוקול שוב ושוב ונקרענו מצחוק. אלי ישי כל פעם אומר "מדינה דמוקרטית" בגרעפסים ונשפך מצחוק. קצת מגעיל, אבל הוא רגיל רק ליין של קידוש, אז האכלוהול עולה לו מהר לראש, ואחרי כמה כוסיות גם אני צחקתי. אני אומר בגרעפס "חופש עיתונות", והוא "מדינה דמוקרטית" ובום, אנחנו על הרצפה שפוכים. העוזרים נכנסו לחדר והיו די בהלם.

שבוע שעבר היה לי קצת קשה ואיבדתי אמונה. אבל עכשיו, אחרי ההצגה הזו, כשרואים שהמתנגדים של החוק שווים לדמיקולו. פשוט להיט.

היום, הביתה, פיזמתי לי פיזמון, ואשמח אם הקוראים הנאמנים של הבלוג יעזרו גם הם לחרוז פיזמונים:

קוראים לי מאירשטרית
מאירשטרית זה שמי
כמעט ושכחתי: שלום!
מחוקק לי חוקים פה כמעט בעצמי,
וליבני נגררת כמו כלום,
אני מחוקק בעצמי, ודואג לביתי,
ומתקן תקנות – לבד
מוחא גם כפיים – למי?
לעצמי!
והכל בעצמי!
כמעט…
אני ישר – מה פתאום?
אני מוכשר? מה פתאום?
והכל בעצמי…
מה פתאום? מה פתאום? מה פתאום?
תשאלו מה פתאום הן קוראים לי אח גדול,
באמת, מה פתאום?
מה פתאום!

מה ביקשתי? מה כבר ביקשתי? להעביר חוק אחד. כמה רעש, כמה רעש. מתעללים בי, פוגעים באשתי. ומה רק ביקשתי? חוק קטן. למה, את הנזק שכביש 6 עשה לסביבה אפשר לתקן במאה שנה? למה, את הנזק שעשה הכיבוש למדינת ישראל אפשר לתקן במאה שנה? לא. אז גם אם ידלוף המאגר הזה, והוא לא ידלוף, כמה נזק כבר יגרם? עד שכל הדור הזה ימות? עם איראן, זה לא יהיה הרבה זמן.

אז רציתי שחוק חשוב יהיה על שמי. זה כזה חטא? אתה יודעים כמה זמן לוקח לי עד שאני מעלה רעיון טוב? מה אתם חושבים, שיש לי זמן לרעיונות אחרי שאני צריך לרדוף אחרי כל חברי המרכז? ועכשיו, עשו ממני את הבדיחה של הכנסת. חוק היו-יו הם קוראים לו במסדרונות. החוק שנכנס ויוצא, נכנס ויוצא, ושטרית לא גומר. ככה הם אומרים.

עכשיו, ראיתי סוף כל סוף את הפרצוף של האויב הגדול שלי, הדוד. רק בגללו החוק הזה מעוכב פה אחר פעם, הוא וכל אוכלי החינם הרשומים בכתבה. הרי אילו היתה להם עבודה, הם לא היו יושבים הזויים ומפתחים פרנויות מחוקים תמימים. הרי ברור שכל האויבים שלי צריכים להיות קצת חולים כדי לחשוב שיש באמת משהו מסוכן בחוק הזה.

מדי פעם אני מתעורר בלילה, ואני מרגיש הקלה. כאילו כל ההתנגדות לחוק הזה היתה חלום רע, והנה התעוררתי, וכל אזרחי המדינה עומדים בתור לדחוף אצבע למכונה. ושוב, כמו דמעה גדולה ורטובה, נופלת עלי ההכרה, שזו הזיה של חולים שהפכה להיות מציאות של מדינה. שההזיה שלהם הדביקה את כולנו. רחמים, רחמים עלי.